תשע - המגזין של רדיו דרום

"בעלי באיראן, ואני עם פנצ'ר וארבעה ילדים": הצצה נדירה לחייהן של נשות הטייסים בלב המלחמה

בעוד בעלה "ש'" נמצא במשימות חסויות בשמי איראן, ע' (שם בדוי) מנהלת חזית לא פחות מורכבת בבית: בין אזעקות, אימוני כדורסל של הילדים ותקלות יומיומיות, היא מספרת על המתח שלא מרפה כבר שנתיים וחצי

מדינת ישראל נמצאת בלחימה עצימה כבר למעלה משנתיים וחצי, אך עבור משפחות חיל האוויר, המלחמה הזו מתנהלת בשני מישורים מקבילים: המישור האסטרטגי הרחוק, והיומיום המאתגר בבית. בראיון חשוף ומרגש, מספרת עין, אשתו של ש' – טייס בכיר המשתתף במבצעים מורכבים באיראן ובלבנון – על החיים בצל הסוד והמתח התמידי.

"הוא התכונן לרגע הזה 20 שנה"

ע' וש' נשואים כבר שני עשורים, תקופה שבה הספיקה להכיר מקרוב את המערכת המשומנת של חיל האוויר. "מאז שאני מכירה אותו, אני יודעת שהם מתכוננים לרגע הזה," היא מספרת. "הכל אצלם כל כך מסודר – תדריך לפני, תחקיר אחרי. כשאני רואה אותו נכנס ל'זון' שלו, אני סומכת עליהם בעיניים עצומות, למרות שהפעם זה מרגיש אחרת. איראן זה אירוע מלחיץ הרבה יותר מלבנון או עזה".

היא מתארת מציאות שבה בעלה "מציל חיים של מיליונים" בקריירה שלו, בעוד היא מתמודדת עם האזעקות בממ"ד לבדה עם הילדים. "זה לא פשוט, אבל ככה הוא חונך – לתרום למדינה ולעשות את הכי טוב שהוא יכול".

הפוליטיקה של הפנצ'ר

אחד הרגעים המרתקים בראיון היה סיפור ה"פנצ'ר" שחווה עין השבוע. "נסעתי עם ארבעת הילדים בדרך חזרה מאימוני כדורסל, ופתאום פנצ'ר. הייתי צריכה להתמודד עם זה לבד, בזמן שבעלי בכלל בדרך למשימה".

הסיפור קיבל תפנית אירונית כשהגיעה לתיקון הגלגל. "הפנצ'רמאכר נכנס איתי לדיבורים פוליטיים, אחרי שבעבר כבר היה לו ויכוח עם בעלי. כשהגעתי עצבנית והוא שאל למה בעלי לא בא, פשוט אמרתי לו: 'בעלי לא פה כי הוא באיראן'. הוא היה בשוק. פתאום הוא התחיל להתנצל, 'אני מצטער, אני לא מקשיב לפעמים כשאני בתוך זה'".

מערכת תמיכה של פרחים וחיבוקים

מושג "נשות הטייסים" אינו חדש, אך במלחמה הנוכחית הוא מקבל משנה תוקף. ע' מספרת על המעטפת שמעניק חיל האוויר למשפחות: "דואגים לנו. עושים ימי גיבוש ועיכול כדי לדבר על מה שאנחנו עוברות. מהטייסת שלחו לי זר פרחים, וגם המושב שלנו מחבק. בפורים ארגנו משלוחי מנות לכל הטייסת. אתה לא מרגיש לבד".

למרות התמיכה, היא לא מסתירה את החרדה: "בכל המראה ובכל נחיתה יש לחץ. ביום ששמעתי שהם טסים לאיראן, הייתי צריכה שירגיעו אותי. זה רחוק, זה אחרת, וראיתי כמה הוא התכונן לזה. אבל אין ברירה, פשוט מדחיקים וממשיכים לתפקד למען הילדים".