מכורים לאי-ודאות: המנגנון המוחי שגורם לנו להיצמד למסרים של טראמפ
אדוה פרי אבישי, מומחית להתפתחות אישית, מסבירה מדוע המוח האנושי נכנס למצב של "התמכרות" דווקא כשמנהיגים שומרים על עמימות, ואיך המנגנון הזה דומה להפליא למערכות יחסים רעילות: "הדופמין שלנו בשיא כשאנחנו מצפים למשהו ולא יודעים מהו"
בעולם של חדשות מתפרצות ושינויים פוליטיים תכופים, נראה שחוסר הוודאות הפך למצב קבוע. אך האם ייתכן שאנחנו, כציבור, פיתחנו סוג של התמכרות למצב הזה? בראיון שהעניקה אדוה פרי אבישי לכפיר, היא שופכת אור על המחיר הפיזיולוגי והנפשי שאנו משלמים על החיים ב"חוסר ודאות תמידי", ועל הדרך שבה מנהיגים כמו דונלד טראמפ מנצלים את המנגנון הזה לטובתם.
המוח בחיפוש אחר "סגירת מעגל"
לדברי פרי אבישי, המוח האנושי מחווט לחפש ודאות. "המוח שלנו במצב של דריכות חייב תשובה, חייב סגירת מעגל," היא מסבירה. עם זאת, באופן אירוני, דווקא המצב שבו זורקים לנו "חצי משפט" או רמז מעורפל, הוא זה שמשאיר אותנו דרוכים ומחוברים.
"שימו לב שהמסרים של טראמפ הם תמיד עמומים," מציינת פרי אבישי. "הוא שומר על עמימות תמידית, וזה יוצר אצלנו מצב שבו הדופמין כל הזמן ב-'High'. עצם הציפייה למשהו, מבלי לדעת מהו בדיוק, מעלה את רמת העוררות שלנו למקסימום."
בין פוליטיקה למערכות יחסים
המומחית משווה את הדינמיקה הזו למנגנון הקיים במערכות יחסים זוגיות מסוימות: "זה מזכיר מצב של 'מתקרב-מתרחק'. המנגנון הזה משאיר את המוח בציפייה תמידית. אנחנו נמשכים לאנשים שלא בהכרח טובים לנו, פשוט כי הם זורקים לנו שבבי מידע פה ושם, ואנחנו מתמכרים לריגוש הזה."
אך לריגוש הזה יש מחיר כבד. פרי אבישי מזהירה כי לאורך זמן, המצב הזה שוחק את הגוף. "אנחנו חיים במצב הישרדותי. זה אולי מעורר תשוקה או דריכות בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך זה פשוט גומר אותנו פיזית ונפשית."
איך מחזירים את השליטה?
בתקופות של מלחמה או חוסר יציבות פוליטית, פרי אבישי ממליצה לייצר "איים של ודאות" בתוך הכאוס:
הגבלת צריכת חדשות: להחליט מראש מתי אנחנו נחשפים למידע ולא לאפשר לו לנהל אותנו לאורך כל היום.
