בוקר טוב דרום

"הכאב יומיומי, אבל עם ישראל יודע להתחזק גם ברגעים הקשים": אביו של סמל אורי יצחק חדד ז"ל בריאיון לבוקר טוב דרום

סמל אורי יצחק חדד ז"ל, לוחם חטיבת הנח"ל מבאר שבע, נפל בקרב ברפיח. אביו, הרב ציון חדד, מספר על הדמות המיוחדת של בנו, על האמונה בצדקת הדרך ועל הכוחות שהמשפחה שואבת מהעם כולו

יום זיכרון ראשון שלכם, לדאבון הלב, שאתם מצטרפים למשפחת השכול הכל-כך גדולה.

"נכון. זה משהו שאמרתי אתמול גם, אף אחד לא יכול לחלום או לתאר שהוא מצטרף למשפחה הזאת, אבל כנראה שזאת המציאות, וצריך להתמודד, וצריך לראות איך עוברים את זה יחד. אני יכול לומר שברוך השם, עם ישראל הוא עם חזק. אתה רואה את זה גם בחברים שלו, אתה רואה את זה גם בחברה עצמה, לדעתי, בכל היוזמות ובכל המעשים הטובים שאנשים לקחו על עצמם לעשות. אתה רואה כמה אנחנו עסוקים בהנצחות. אז נכון שמצד אחד הכאב הוא יום-יומי, דקה-דקה, מצד שני אתה רואה איך הכול שזור יחד. זאת התחושה שלי, ובעזרת השם – נעבור".

ספר לנו על נסיבות נפילתו של אורי.

"אורי המתוק היה בגדוד 931. דיברנו איתו ערב קודם, גם לפני כן דיברנו – הכול היה בסדר גמור. ואז התברר שהם יצאו לילה קודם לפשיטה, להשמיד שם משגר רקטות לעבר באר שבע. ואז הוא אמר למ"פ: "כשאני אחזור לבאר שבע, אני אגיד לרוביק שאנחנו השמדנו את המשגר רקטות לכיוון באר שבע ב-7 באוקטובר. ולמחרת הם יצאו לפשיטה נוספת באחד הבתים שם. הם נכנסו לבית, אחד החברים גילה שם איזשהו פיר. ועד שניתנה הוראה לפנות את הכוח החוצה, ניתנה גם הוראה להוריד את החוליה של אורי – שלושה חיילים – לשמור לכיוון הפיר, כדי שמחבל לא יוכל לצאת ולפגוע בשאר הכוח. וברגע שהחברים התחילו לצאת – אירע שם פיצוץ, ואורי נהרג במקום".

תספר לנו מעט עליו, איזה ילד הוא היה?

"וואו. ילד מתוק, ילד מקסים. הוא נולד ילד ג'ינג'י כזה, אבל לא בתכונות של ג'ינג'י – הוא היה פשוט מתוק מדבש. שקט, אבל התברר שמאחורי השקט הזה – הוא היה בחור שמניע, זה שדואג שכולם נפגשים ונמצאים. גדל בתנועת נוער, התנדב בכל מיני מקומות – גם לשמח חולים, גם בבתי חולים... בקיצור, כמו מרבית החיילים שלצערי נפלו – אתה שומע את הסיפורים עליהם, ומתברר שהם היו חבר'ה טובים, איכותיים. הבינו את המטרה, הבינו למה הם שם, הבינו מי הרב ומי האויב ומה צריך לעשות.
הוא היה משוכנע בצדקת הדרך".

בן כמה היה בנופלו?

"בן 21 וחצי. הוא התגייס לאחר שנה וחצי שלמד בישיבת איתמר עם חבורה מדהימה. הוא היה באמצע השירות, פחות או יותר. אפילו שאלתי אותו בלילה קודם אם בשבוע הבא הוא יוצא לרגילה – והוא אפילו לא ענה לי. כנראה שהוא לא ידע בשלב הזה".

יצא לכם לדבר בתקופה הזאת, כשהוא בא הביתה לחופשות, על מה שקורה שם, על הדברים שהם עוברים?

"אני אגיד לך משהו – הוא לא דיבר הרבה. אבל אחותו שירה שאלה אותו פעם: "אורי, אתה לא מפחד?"
והוא ענה לה: "עכשיו זה לא הזמן לשאול שאלות כאלה, עכשיו אנחנו במשימה, וצריך לבצע אותה." זו מחשבה מטורפת, אבל זה מה שהוא ענה לה. וכשאנחנו היינו לחוצים – הוא שלח לה מאמרים מחזקים, על כמה חשוב עכשיו לא להתכנס פנימה, לדעת שאנחנו נלחמים על הקיום שלנו. גם כשהחזרתי אותו הביתה בהתחלה, כשנכנסו לעזה – הוא היה קשר מ"פ, יצא לו לפנות הרוגים ופצועים. הוא לא דיבר הרבה. אבל זה פשוט דור של גיבורים – מה אני אגיד לך?".

ראית בו את השינוי לאורך התקופה? מהרגע שהוא התחיל שם בלחימה – ראית שינוי בילד?

"לא. לא. אני יכול להגיד לך שגם כשהיה ברגילה, היה משתדל לשמור על כושר – כי זה חשוב. וזה נראה לו טבעי ורגיל – שעכשיו זה התור שלו, והוא נלחם כמו כולם. ואני אגיד לך את האמת – גם אני לא חשבתי שיקרה משהו. כולנו היינו חיילים – אתה הולך, נלחם, חוזר. אבל לצערנו – קורים גם דברים כאלה".

מה המסר שאתה חושב שהוא היה רוצה להשאיר אחריו? או שאתה, כאבא שלו, רוצה להעביר לציבור?

"דיברנו על זה גם מיד אחרי... ואני אמרתי שכמו שאורי ידע לשלב בצורה טבעית בין קבוצות שונות – בלי יותר מדי גינונים – ככה גם אנחנו צריכים. היו לו חברים שהלכו איתו למשחקים של הפועל באר שבע, והוא מאוד אהב את הקבוצה. מצד שני, הוא היה הולך להופעה של אייל גולן, ובאמצע כל זה – יושב בבית המדרש ולומד. הוא ידע לשלב בין כולם – לא היו אצלו מתחים וסיפורים מסביב. ודבר שני – הוא האמין בעם ישראל, האמין בנצח ישראל, האמין בתורת ישראל. וזה המסר. בלי להתבלבל".