בוקר טוב דרום

"לשרוד כדי לחיות": סיפורה המדהים של טובה נחתומי מקיבוץ חצור

יום הזיכרון לשואה ולגבורה: חברת קיבוץ חצור שבדרום, שנולדה בבודפשט בשנת 1932 מספרת על הגטו ההונגרי, הפרידה מההורים והבנייה מחדש בישראל

טובה נחתומי, חברת קיבוץ חצור שבדרום, נולדה בבודפשט בשנת 1932 למשפחה אורתודוקסית, בת זקונים לשישה אחים. את שנות ילדותה בילה במשפחה חמה ומסורתית, עד לרגע שבו נחרב עולמה — עם פלישת הצבא הגרמני להונגריה ב-18 במרץ 1944, שלושה ימים בלבד לפני יום הולדתה ה-12.

"הייתי ילדה מפונקת, נסיכה בבית", היא מספרת, "אבל באותו יום התבגרנו — אני ואחותי רחל — בבת אחת". במהירות מסחררת הפך חייה של הילדה החייכנית בגטו ההונגרי למסע הישרדות בלתי נתפס.

המשטר הגרמני כפה על יהודי בודפשט ענידת טלאי צהוב, העברה לבתים מסומנים, ולאחר מכן – גירוש אל הגטו. הילדה ואחותה הקטנה נאלצו להתבגר באחת, כשהן נשענות זו על זו ועל הוריהן המבועתים. רגע מכריע התרחש כשאחיהן סימן להן לחצות את הרחוב ולהסיר את הטלאי – צעד שכנראה הציל את חייהן.

האח הבריח את שתי האחיות למוסד נוצרי לנערות, שם הציגו עצמן כפליטות מצבא רוסי, תחת זהות בדויה. בנות 11 ו-12 נאלצו לשקר, להתחפש, וללמוד לשרוד בתנאים בלתי אנושיים. בחורף האירופי הקשה, תחת הפגזות בלתי פוסקות של הצבא האדום, הן שרדו ימים של רעב, קור ואימה.

לימים, כשנכנסו כוחות הצבא האדום לבודפשט, הן חולצו מהמקלט ויצאו אל רחובות הרוסים וגופות פזורות. אביהן נמצא תשוש וחולה – והן הצליחו להשיבו לביתם. הדיירים שתפסו את הדירה הגיבו בשנאה. “מה, היטלר לא גמר אתכם?” שאלו. אך אחיהן איים לקרוא לחיילים רוסים – והפולשים ברחו.

אמן שרדה גם היא – בבית אחר, תחת השגחה. המשפחה התאחדה. אך המסע לא תם. האח הבין כי הסיכוי לחיים חדשים טמון ביציאה מהונגריה. האחיות הצעירות הצטרפו לתנועת השומר הצעיר. ב-1949, בגיל 17, הן חצו את הדנובה בעזרת מבריח, עזבו את הוריהן – ולא חזרו עוד.

טובה, יחד עם אחיה, הצליחה לאחד את המשפחה ולבנות מחדש חיים מתוך ההריסות. בהמשך הצטרפו לשומר הצעיר, עלו לארץ דרך המחתרת, ועברו מסע מפרך עד לחופי חיפה ביולי 1949.

אחרי השחרור, הצטרפה טובה עם אחותה רחל לתנועת השומר הצעיר, מתוך הבנה שזו הדרך לחזור לחיים. בשנת 1949 עלו ארצה והצטרפו לחברת נוער בקיבוץ חצור. כמה שנים לאחר מכן, הייתה טובה שותפה להקמת קיבוץ דביר במסגרת גרעין נחל. "היינו פה בחברת נוער, בין 49' ל-51', ואז מתגייסים לנח"ל, מקימים את קיבוץ דביר שאחר כך הקיבוץ מתאזרח," היא מספרת.  משם הגיעו לקיבוץ חצור, שם היא חיה עד היום.

כיום, בגיל 92, היא מקבלת ביקורים קבועים ממתנדבת צעירה שמלווה אותה במסגרת פרויקט "עכשיו זה הזמן". "זה לא מובן מאליו שמישהי צעירה מגיעה אליי כל שבוע, מקשיבה, מתעניינת," היא אומרת בחיוך. בין שתיהן נרקם קשר חם, שבו העבר הכואב מקבל מקום, אך גם תקווה לעתיד שבו הזיכרון ממשיך לחיות דרך מפגשים אישיים.

נציין כי מי שרוצה להתנדב עם שורדי שואה, אחת לשבוע במשך שעה וחצי, מוזמן לפנות לרשות לזכויות ניצולי השואה או למט"ב שמפעילה את התוכנית.