בוקר טוב דרום

אוהד יהלומי ז"ל הובא למנוחות, אשתו בת שבע ספדה: "איך אני מתקדמת בלעדיך, לאן אני הולכת?"

מאות ליוו את מסע הלוויה של יהלומי שנחטף ונרצח בשבי, אשתו הוסיפה: "הייתה לנו תקווה עצומה שתחזור כי מי יכול עליך?"

מאת: דביר ידעי

אוהד יהלומי ז"ל, שנחטף לרצועת עזה ב-7.10 ונרצח בשבי החמאס הובא היום (רביעי) למנוחות. מסע הלוויה שלו יצא מראשון לציון והסתיים בקיבוץ ניר עוז שבו התגורר.

הלוויה של אוהד יהלומי ז"ל. צילום: רשות הטבע והגנים

בת שבע אשתו של אוהד ספדה: "אוהדי שלי, 16 שנים של ביחד 16 שנים של עוגן תמיכה אהבה וחברות אמיצה. 16 שנים במהלך היינו קצת לבדנו ואח"כ עם איתן ויעל שלנו. 16 שנים של שמחה ואור והאור כבה עכשיו ואני מהלכת בצללים תוהה איך אני מתקדמת בלעדיך, לאן אני הולכת? במהלך השנה האחרונה חסרת לנו בכל החלטה ובכל התנהלות שלנו. בכל החלטה ניסיתי לחשוב אם זה יימצא חן בעיניך. הילדים ואני התגעגענו להצחקות שלך, לבישולים שלך, לטיולים שהיו מהותיים בל ובכלליות לנוכחות שלך ולכל כולך".

בת שבע המשיכה: "בכל אותו הזמן הייתה לנו תקווה עצומה שאתה תחזור כי מי יכול עליך? היינו בטוחים שאם מישהו יכול לצלוח את השבי הקשה זה אתה כי אין חזק יותר ממך הן בגוף ואין ברוח.
דמיינו שהתחבבת על חוטפיך, כי זה אתה מצליח לחדור לליבותיהן של אנשים אפילו לאלו עם לב האבן, אך התבדינו בכל. בשביעי לאוקטובר יצאת להגן עלינו וזה כל כך מתאים לך, זה חלק ממך וזו מהותך להגן על המשפחה שלך שבה כל אחד מחובר אחד לשני בעבותות אהבה. שואלים אותי לא מעט, אם לא פחדנו לגור בעוטף ואני עונה תמיד שמהטילים לא פחדנו זה רוע מרוחק, ומחדירת מחבלים גם לא כי היה לנו אותך בבית. תמיד הרגשנו בטוחים ומוגנים כשאתה לצידנו, לא תיארנו לעצמנו שהסכנה תגיע בדמותה של מאות מחבלים שטופי שנאה והיא תצליח לכבות את אורך החזק והיקר".

ארונו של אוהד יהלומי ז"ל. צילום: רשות הטבע והגנים

אשתו סיכמה: "מאז השביעי באוקטובר נדמה כי ענני השחור והאופל חודרים ומכסים כל חלקה טובה מתפשטים בדמותה של חללים נוספים חטופים שלא חוזרים ומדינה שסועה, ונדמה כי אי אפשר לגרש אותו את החושך ואז שאני הולכת לאיבוד בתוך החושך הזה אני מדמיינת אותך ואת מה שהיית דורש מאיתנו לעשות לראות את הטוב ואת האור ולדבוק בו. באמת כשאני מביטה במי שמלווה אותנו מאז אותו היום הנוראי, את חברי הנפש הרבים שהתקבצו סביב אוהד לאורך השנים, המשפחה חברים מכרים והרבה אנשים טובים מהעם אני רואה הרבה פנסים קטנים ומתמלאת בתקווה שיחד נהפוך לאבוקה ענקית שתגרש את ענני החושך שפשטו, אני רוצה לבקש יחד שכל הפנסים שנמצאים כאן היום וגם אלו שאיתנו מרחוק שיחד נאמץ את דרכו של אוהד להפיץ אור וטוב לחזק לנסוך ביטחון לעזור להרים את כל מי שנפל בדרך את כל מי שמגשש בחשיכה וכך נשנה את המציאות ונגרש את החושך אוהבת אותך אוהדי שלי אשמור על המשפחה שלנו מקווה שבבוא העת עוד נשוב להיות ביחד אהיה שלום אהוב ליבי".

אפרת, אחותו של אוהד, ספדה: "אני עדיין לא מסוגלת לפנות אליך בלשון עבר. איך מסכמים חמישים שנה בין אחים? גדלנו יחד, בהפרש של שנה ותשעה חודשים. אומנם אתה הצעיר, אבל תמיד היית קיר המגן שלי מול כולם. חסר היה למישהו שיתקרב אליי או יפגע בי—למרות שאתה ידעת "לכסח" אותי יופי בבית... ילד שובב. היינו שובבים יחד, והטרחנו את אבא ואמא. לפעמים, כשלאבא כבר נמאס מהשטויות שלנו, הוא היה שולח אותנו כל אחד לחדרו. החדרים שלנו היו צמודים, אז היינו מציצים מהדלתות, עושים פרצופים אחד לשנייה, ומתפוצצים מצחוק. גם כמבוגרים, השטותניקיות ליוותה אותנו כל הזמן".

אחותו המשיכה: "אני מתגעגעת לשיחות שלנו בשעות לא שגרתיות, כשהיית בדרך הביתה. שיחות נפש—על הדברים הטובים וגם על היקרים לנו. הייתי "חופרת" לך על השקעות, על זה שצריך להתכונן לפנסיה מבחינה כלכלית... וזרמת איתי. כמה חודשים לפני שנחטפת באכזריות, אמרת לי שאתה תכף בן חמישים, שיש לך את כל מה שאתה צריך, ושאתה רק רוצה ליהנות מהילדים ומהמשפחה. בדיוק בגיל שבו יכולת ליהנות מפירות עמלך, חייך נלקחו. וזה שובר לי את הלב. לא עוזבת אותי המחשבה שהיית צריך להיות כאן עכשיו.

איך לקחו אותך? הרי אתה אדם של שלום, של טוב, של נתינה ואהבה. באמת שאלוהים לוקח את הטובים ביותר... זה לא הוגן. אוהד, אתה חסר לי ותחסר לי לנצח. תודה על 49 השנים שהיינו אחים. תודה על האוזן הקשבת, על העצות כשהייתי צריכה. אני מקווה שגם אתה הרגשת שהייתי עבורך. סליחה שככה נגמרו חייך. סליחה שאחרי שנים של נתינה אינסופית, בפעם היחידה שבה היית צריך עזרה—אף אחד לא הגיע. אני מקווה שאתה נח במרחבי גן עדן. אוהבת אותך".