בוקר טוב דרום

איציק אלגרט ז"ל הובא למנוחות, אחותו, רחל ספדה לו: "היית ההנדימן של הקיבוץ, ידעת לתקן כל פגע"

מאות ליוו את החטוף שנרצח בשבי החמאס בדרכו האחרונה. אחיו, דני: "המילים האחרונות שלך היו 'דני זה הסוף זה הסוף' ואנחנו לא רצינו להאמין

מאת: דביר ידעי

מאות בני אדם ליוו היום (שני) את איציק אלגרט ז"ל שנחטף ונרצח בשבי החמאס בדרכו האחרונה. הארון שלו הוצב ליד ביתו בני עוז. 

צילום: דוברות ניר עוז

רחל דנציג, אחותו של איציק ושורדת שואת ניר עוז: "איציק, אח יקר שלי, עכשיו אתה למעלה, יחד עם אלי, אורי, אמא ואבא. מסתכלים עלינו, שולחים אהבה. אני כאן למטה, ניצולה מקיבוץ ניר עוז. אוהבת אתכם. משפחת אלגרט הידועה – זה אנחנו. משפחה מוזרה, משפחה של אמנים. מוכשרת, מנהיגה ואהובה. אתה, איציק, היית ההנדימן של הקיבוץ. ידעת לתקן כל פגע, לאלתר בכישרון יוצא דופן. איציק, אלי ואני הגענו לקיבוץ ניר עוז בשנות ה-70, אחרי השירות הצבאי, לפני המון שנים. נתנו מעצמנו הרבה, קיבלנו המון – עד שהכול נגמר. האדמה הפכה לשדה קטל ודם. הצבא לא בא. לקחו אותך ואת אלכס דנציג, אבי ילדיי, למנהרות חשוכות, לגיהנום. ולא חזרתם. לא הצלחנו להציל אותך ואת החברים שלנו. לא הצלחנו להילחם בממשלה אטומה, זחוחה ורעה. נכשלנו. כל כך הרבה חברות וחברים שלנו נעלמו ביום הזה".

דני אלגרט, אחיו של איציק: "חזרת הביתה. הבטחתי שאני אחזיר אותך וקיימתי את ההבטחה.
אני בטוח שאתה מרגיש עכשיו בבית, חזרת לניר עוז. איציק לצערי צדקת, המילים האחרונות שלך לפני שנחטפת מדמם היו ״דני זה הסוף זה הסוף…״ אתה כבר ידעת ואנחנו לא רצינו להאמין. נאבקנו בכל הכוח להוכיח לך שטעית. נכשלנו. לא עשינו די. נתניהו ניצח אותנו ולא חזרת מהשבי. האויב שגרם למותך לא היה מי שחטף אותך אלא מי שהפקיר אותך. זה הסוף של המדינה היהודית שלא קיימה את חובתה ועמדה על דמך בזמן שאתה נמצא בפיקוח נפש. היא הפקירה אותך בידי החמאס לגווע למוות למען ״כוח כבוד וכסף״. 

עמית אלגרט, אחיינו של איציק: "איציק אהוב שלי, סליחה. כל כך פחדנו מבשורת האיוב האיומה - כל כך פיללנו שההודעה על הסכם תקדים אותה ונזכה לראות אותך בחיים - כאן לידינו - ביחד איתנו - בבית. מאז אותה השבת הארורה, שעון הזמן נעצר – לוח השנה קפא. החלומות עלייך בלילה רק הולכים וגוברים – הסיוטים על רגעי חטיפתך לא נותנים לי רגע של מנוח. התמונות המזעזעות מביתך, מהקיבוץ שלנו ושאינן מפסיקות לרוץ במוחי - הן אותן התמונות שלקוחות מסרט אימה שאף במאי לא ביים – שאף תסריטאי עוד לא כתב.

בבוקר השבת הספקנו לשוחח מספר פעמים - בפעם האחרונה ששוחחנו סימנת לי שהכל בסדר ואמרת בקלילות (אותה הקלילות שאפיינה אותך כל חייך) ״יש כאן קצת בלאגן, אך נראה שזה לא רציני ושמשתלטים על האירוע״ - היית נעול בממ״ד במשך כל שעות הבוקר ולא באמת יכולת לראות, לשער או אפילו לדמיין את המתרחש בחוץ. שרדת ונלחמת לבדך עד לשיחתך האחרונה עם אבא. מפלצות החמאס חדרו למבצרך - טבחו בכל הבא ליד ופצעו אותך בירי דרך דלת הממ״ד. בזמן שידך שותתת דם ותוך כדי עזרתו של אבא - אמרת לו במילותיך האחרונות ״זה הסוף, זה הסוף״.