"הייתי לועסת את הזפת כמו מסטיק והייתי מאושרת": ניצולת השואה אסתר כדן בריאיון לרדיו דרום
ניצולת השואה אסתר כדן, נמנית עם קבוצת העקורים שנדדו ממקום למקום בכדי להינצל מידיהם של הנאצים ועוזריהם. אסתר מתארת את החיים הקשים שחוו ואת הרעב והעוני שליווה אותם במהלך הנדידות
מאת דביר ידעי
"שמי אסתר כדן לבית משפחת אדם, אני שייכת לקבוצת העקורים מפולין, כשהייתי בגיל שנה בערך פרצה המלחמה ובעיירה התאספו אנשים עם ידע שמלחמה גדולה עומדת לפרוץ. המקום היחידי בו היה אפשר למצוא אינפורמציה היה בית המרקחת כי שם היה רדיו וגם טלפון, ככה הבנו שכל היהודים צריכים לברוח ומהר כי אין הרבה זמן. ההורים שלי אספו מעט חפצים וברחנו לאוקראינה, האוקראינים היו איומים, הם שדדו אותנו ולקחו מאיתנו כל מה שהיה אפשרי, משם ברחנו לסיביר, בזמנו סיביר היה המקום היחיד שהיה מוכן לקלוט פליטים. היינו שם שלוש שנים ואבי עבד בכריתת עצים, החיים היו שם קשים ואחותי נפטרה שם מקור, נאלצנו לנדוד ללא שום מטרה על מנת להגיע לארץ יותר חמה שיהיה אפשר לחיות בה כמו שראוי. הגענו לאוזבקיסטן, באוזבקיסטן היינו שלוש שנים נוספות אבל גם שם החיים היו מאוד קשים, מזון היה כמעט בלתי אפשרי להשיג, אם הייתי מוצאת מוץ או זפת הייתי לועסת את הזפת כמו מסטיק והייתי מאושרת. אחרי המלחמה נודע להוריי שאפשר לחזור לפולין ושהמלחמה נגמרה".
אסתר כדן. צילום: דביר ידעי
בת כמה היית כשהמלחמה נגמרה?
אסתר: "הייתי בת 6, היום אני בת 85. הוריי שמעו שישנה אפשרות לחזרה הביתה לפולין אחרי המלחמה ונסענו ברכבות של בהמות בערך שבועיים עד שהגענו לגבול הפולני. בגבול הפולני ראיתי מלא נשים מבוגרות שיוצאות מהרכבות מתחבקות ובוכות, אף אחד לא הכירה אחת את השניה וכולן בכו, את התמונה הזאת לא אשכח לעולם ועד היום היא עושה לי חידודים בעור. התברר שרק באותו הרגע הם גילו על המלחמה, עד אז הם היו מנותקים לגמרי מבחינת האינפורמציה אלה הם קבוצת העקורים".
אסתר ממשיכה לתאר: "אחרי שהתמקמנו עם הזמן גילו שיש לי בעיה בעין וההורים שלי לא הסכימו בשום פנים ואופן לאשפז אותי בבית חולים גרמני, הם לקחו אותי למחנה עקורים אחר בפלטנפיג הרבה יותר גדול ומשוכלל ושם היה בית חולים יהודי. אבא שלי לקח אותי ובדרך לשם הוא קנה לי תפוז גדול מתוצרת ישראל, מעולם לא ראיתי תפוז לפני, היה כתוב עליו 'יפו' עם קליפה עבה וריח חזק, היה לו טעם של גן עדן והייתי כל כך מאושרת, באותו רגע אבא שלי סיפר לי שאנחנו עומדים לעבור לארץ שיש בה הרבה תפוזים כאלה, לארץ ישראל".
כשראית בחדשות את המחזות של השבעה באוקטובר, האם זה החזיר אותך אחורה לדברים שעברת וחווית? או שמבחינתך לקרוא לשבעה באוקטובר "שואה" זה קצת להקטין את השואה?
אסתר: "תראה בעייני זה מזכיר את השואה, אבל זה לא השואה. אני לא הייתי במחנות ריכוז, רק סבלתי מרעב ובצורת ותנאים מאוד קשים ומחוסר צרכים בסיסיים שילדים צריכים.יש לי חור בהשכלה, לא קראתי ספרים לא צעצועים לא ספרי ילדות, לא הייתה לי בעצם ילדות. עד היום אני אוהבת לראות סיפורי ילדים בטלויזיה, זה משלים לי חסכים מהילדות אפילו בגיל 85. עצוב לי מאוד על מה שקרה, אין לנו ארץ אחרת ואנחנו צריכים להתמודד עם הכל אין לנו שום ברירה אחרת. אני מאחלת שיהיה שלום אבל אני קצת פסימית, מעציב אותי לחשוב שאין פיתרון, אני רק מקווה ורוצה לקוות שיהיה בסדר ושיהיה פיתרון".